<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שמונה עשר</h1>
<h2>דף מא:</h2>
המכבה כל שהו חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי ברזל עושים כן מחמין את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו. וזה הוא לצרף, שהעושה אותו חייב, והיא תולדת מכבה. לשון רבינו משה. כתב הראב"ד שהמצרף במים אינו מכבה, אבל מכה הוא בפטיש שגומר את חסומו. מכל מקום חיוב אין בו, שצירוף אינו אסור אלא מדברי סופרים. ובזה הסכימו רבים מגדולי הפוסקים והמפרשים שאין צירוף אלא מדברי סופרים. לפיכך מותר לכבות גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו בה רבים, וכן מותר לתת לתוך מיחם שפינה ממנו שיעור כדי לצרפו. ואע"פ שהוא פסיק רישיה לא חששו בדבר זה, מפני שצירוף אינו אסור אלא מדברי סופרים. ויראה לי לפי פסק הר"ם וענין ההלכות, כי בצירוף זה יש שלשה דינים חלוקים. [א'] המתכוין לצרף כדרך שהאומנים עושים חייב מן התורה. [ב'] והמכבה גחלת ואין מתכוין לצרף, הואיל והצירוף צריך לו, אסור מדברי סופרים [ג']. אבל כשאין הכיבוי צריך לו, כגון מיחם שפינהו וגחלת של מתכת ברשות הרבים שאין הכיבוי צריך לו אלא להסיר הנזק, מותר לכתחלה.
<h2>דף עג.</h2>
המבעיר כל שהו חייב, והוא שיהיה צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית, מפני שכונתו להנקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב. החובל בחבירו בשעת מריבה חייב, שכל אלה מתקנים הם אצל יצרם הרע, לשון רבינו משה. כבר כתבנו בשער השני מחלוקת הפוסקים זה. כתב הר"ם וכן (מדליקין) [המדליק] את הנר ואת העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב. והמחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר וחייב. ע"כ. והראב"ד כתב שחייב משום מבשל ולא משום מבעיר, כדרך שאמרו ביתד לכבשן כדי לחסמו שחייב משום מבשל. וביאור הר"ם יראה לי עיקר, שכל זמן שהאש מתלהבת בדבר הוא מבעיר.
<h2>דף קו.</h2>
המבעיר כל שהו חייב, והוא שיהיה צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית, מפני שכונתו להנקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב. החובל בחבירו בשעת מריבה חייב, שכל אלה מתקנים הם אצל יצרם הרע, לשון רבינו משה. כבר כתבנו בשער השני מחלוקת הפוסקים זה. כתב הר"ם וכן (מדליקין) [המדליק] את הנר ואת העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב. והמחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר וחייב. ע"כ. והראב"ד כתב שחייב משום מבשל ולא משום מבעיר, כדרך שאמרו ביתד לכבשן כדי לחסמו שחייב משום מבשל. וביאור הר"ם יראה לי עיקר, שכל זמן שהאש מתלהבת בדבר הוא מבעיר.
<h2>דף קטו.</h2>
מותר להציל כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו מבוי ואע"פ שלא עירבו, ובלבד שיש למבוי שלש מחיצות ולחי אחד, והוא שיהיו כתובים אשורית ובלשון הקודש, אבל אם היו כתובים בלשון אחרת ובכתב אחר אין מצילין אותם אפילו היה שם עירוב. ובחול אסור לקרות בהם [אלא] מניחן במקום התורף והם מתאבדין מאליהם. היו כתובים בסם ובסיקרא, אע"פ שאינם קיימים, הואיל והם כתובים אשורית ובלשון הקודש, מצילין אותם, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב, שאין מצילין מפני הדליקה אלא תנ"ך, ואין מצילין אא"כ כתובים כהלכתם, ואע"פ שיש בהם טעויות. אבל אין כתובים כהלכתם אין מצילין. ויש מי שכתב שאפילו הם כתובים כהלכתן, אם יש בהם טעויות אין מצילין מפני שאין קורין בהם. ויש מי שכתב שכל כתבי הקודש מצילין וכן נראה דעת הר"ם. וכתב הרב בעל המאור, שכתבי הקודש מצילין אפילו במבוי שאין לו לחי. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכ"פ הרי"ף. ויש מן הגדולים שפסק, שאם היו כתובים בלשון אחר ובכתב אחר, אע"פ שאסור לקרות בהן, אסור להניחן בחול במקום שמתאבדין, אלא טעונים גניזה. מכל מקום אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכתב הרב בעל המאור, אם היו כתובים יונית מצילין אותם. וכן תרגום והלכות ואגדות מצילין אותם, הואיל והותרו לכתוב ולקרות בהם, וכן כל כיוצא בזה. והראב"ד כתב, הואיל והתירו גפטית לגפטים, עילמית לעילמים, וכן כל לשון [כל] עם ללשונו, מצילים אותן בשבת, שהרי ניתנו לקרות בהם במקום שאין [מבינים] שם לשון הקודש.
<h2>דף קטז.</h2>
גליון ספרים של מעלה ושל מטה ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ושבתחילת הספר ושבסוף הספר אין מצילין אותם מפני הדליקה. והברכות והקמיעין אע"פ שיש בהם אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותם מפני הדליקה. לשון רבינו משה. ואע"פ שאין מצילין אותם אסור לאבדם בידים. ויש מי שביאר, הברכות, כגון סדר של תפלות, ולפי ביאור זה כתבו קצת מן הגאונים שעכשיו שנהגו לכתוב סדר תפלות (אין) מצילין אותם. ויש מי שביאר הברכות, כגון קמיעין ואין בו דבר של צורך, ועל אלו אמרו שאין מצילין אותן, אבל סדר תפלות מצילין מפני הדליקה. וכתב הר"ם ס"ת שיש בו ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלימות, ואפילו [היה] בכללם יגר שהדותא, וכן אם היתה בו פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות ויש בו אזכרות כגון ויהי בנסוע הארון מצילין אותם מפני הדליקה. ומצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפלין עם התפלין אע"פ שיש בתוכם מעות.
<h2>דף קיז:</h2>
נפלה דליקה בחצר בשבת אינו מציל כל מה שבחצר לחצר אחרת שבאותו מבוי אע"פ שעירבו, גזרה שמא יכבה דליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותה שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ודברים שיכול ללבוש. שנמצא שיתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. ואם לא עירבו אף מזונו וכליו אינו מציל. ומה הוא מציל למזונו, אם נפלה דליקה בליל שבת מצילים מזון שלש סעודות. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה. נפלה דליקה בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות. במנחה מצילין מזון סעודה אחת. בד"א [במציל] בכלים הרבה או שהיה ממלא כלים ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותה שניה, הוא שאין מציל אלא מה שהוא צריך לו. אבל אם הוציא כלי אחד בהוצאה אחת אע"פ שיש בו כמה סעודות מותר. כיצד מציל [סל] מליאה ככרות אע"פ שיש [בה] כמה (ככרות) סעודות, ועיגול דבילה וחבית של יין. וכן אם פרש טליתו וקבץ בה כל מה שיוכל להציל והוציאה מליאה בבת אחת מותר. ומותר לו לומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד מציל מזון שלש סעודות או כלי אחד המחזיק אפילו דבר גדול, והרי הוא של מציל. ואם לא רצה המציל לקחתו ונותנו לבעליו מותר לו ליטול ממנו לאחר השבת שכר עמלו. ואין זה שכר שבת, שהרי אין שם מלאכה ולא איסור אלא הוציאו למקום מעורב. לשון רבינו משה. יש מי שמוכיח מכאן, לאותן ששואבים מים וכיוצא בזה ביום השבת במקום שאין שם איסור כלל, ולא נעשית שום מלאכה בשאיבתם, שמותרים לקחת שכר עמלם אחר השבת. ולא נתברר לי, שהרי אסרו ליטול שכר בשבת אפילו לשמור את (הבית) [הפרה] אא"כ היו שכורים לשנה או לחודש ובלבד שלא יאמר לו תן שכר שבת, ולא התירו בכאן אלא כדי שלא יתרשל מלהציל. ועוד שלא ירדו מתחילה על דעת ליטול שכר.
הציל פת נקיה אינו חוזר ומציל פת שאינה נקיה, אבל הציל פת שאינה נקיה ומציל פת נקיה, ומציל ביום הכפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יוה"כ בע"ש, אבל אינו מציל בשבת ליום הכפורים ואין [צריך] לומר (ביום) [ליום] טוב, ולא משבת זו לשבת הבאה, לשון רבנו משה. ומה הוא מציל ללבושו, לובש כל מה שהוא צריך ללבוש, ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. וכל אחד לובש ומתעטף כיכלתו ומוציא, והרי הוא שלו כמו המאכל, שהרי מן ההפקר הם זוכים. לשון רבינו משה.
<h2>דף קכ.</h2>
הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה. דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד הממון חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט, אפילו שורפת כל המדינה כולה, לשון רבינו משה.
מותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה, ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים עושים מהם מחיצה, אע"פ שהם מתבקעין ומכבין, שגרמא מותר, וכופין קערה ע"ג הנר כדי שלא תאחוז בקורה, לשון רבינו משה. ויש מן הגדולים שכתב שאסור לעשות מחיצה בכלים מלאים מים, מפני שגורם הכיבוי, והרי הוא כמכבה גמור. ופסק הר"ם נתברר לנו. יש מן הגדולים שאסר לתת מים בצדדי הדליקה כדי שלא תתפשט הדליקה, שזה כמכבה גמור. ויש מי שמתיר דבר זה, כדרך שהתירו בטלית שאחז בה האור, כמו שיתבאר. והראשון עיקר. ויש מן הגדולים שכתב, כדרך שהתירו גורם לכיבוי כן התירו גורם להבערה מפני הצלת ממון. כיצד, נפלה דליקה ולא היו לו כלים של מתכת או של חרס לעשות מחיצה מפני האש, עושה בכלים גדולים או בקורות גדולות, כדי שלא תעבור הדליקה, עד שיבואו גוים ויכבו, או עד שתחשך ויוכל לכבות. ודבר של טעם הוא זה. וכתב הר"ם תיבה שידה ומגדל שאחז בהם האור מביא עור גדי, וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותם, ופורשו על הקצה שעדיין לא נשרף, כדי שלא תעבור לו האש. טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה. וכן ס"ת שאחז בה האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה. ונותנין מים מן הצד שעדיין לא נתלית בה האור ואם כבתה כבתה.
<h2>דף קכ:</h2>
שכח נר דלוק ע"ג טבלא מנער הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה. אבל הניחו מבערב אע"פ שכבה אסור לטלטלו. לשון רבינו משה. ויש מי שאוסר אפילו בשוכח, מפני פסיק רישיה. ולא נתברר לי, כי אפשר לנער ולא יכבה. ויש מי שאמר שלא התירו לנער את הטבלא אלא בנר של שעוה וכיוצא בו, שאפשר שיפול ולא יכבה. אבל נר של שמן אסור. ויראה לי שאפילו בנר של שמן מותר שאין כאן ודאי כיבוי. יש מי שאמר, שלא התירו דבר זה אלא לדעת האומר משאל"ג פטור עליה, אבל לדעת האומר חייב עליה אסור, מפני שזה פסיק רישיה. ומה שכתבנו נראה לנו עיקר.
<h2>דף קכא.</h2>
גוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. והוא שיהיה עושה על דעת אביו. אבל מדעת עצמו אין ב"ד מצווין עליו להפרישו. ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב, שבדליקה הוא שאמרו שאין אומרים אל תכבה, שמפני הפסד ממון א"צ להפרישו, [אבל בשאר מלאכות שלא בשעת דליקה צריך להפרישו] שלא יאמרו בשליחותו הוא עושה. וכן לא התירו אלא בדליקה לבד לומר כל המכבה אינו מפסיד, אבל בשאר איסורי שבת אסור, מפני שזה נעשה כשלוחו. יש מן הגדולים שכתב, שקטן שבא לכבות, בית דין או כל אחד מישראל מצווין להפרישו. ולא נתברר לי.
